פסחים כ"ז (ע"ב) – כ"ח (ע"א) – לימוד מקל וחומר
פסחים כ"ז (ע"ב) – כ"ח (ע"א):
תניא א"ר יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא לא כל שכן שטעון שריפה אמרו לו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה (שמות יב) תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו חזר ר' יהודה ודנו דין אחר נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה אמרו לו נבילה תוכיח שאסורה באכילה ואינה טעונה שריפה אמר להן הפרש נותר אסור באכילה ובהנאה וחמץ אסור באכילה ובהנאה מה נותר טעון שריפה אף חמץ טעון שריפה אמרו לו שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה ואינו טעון שריפה אמר להן הפרש נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת וחמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה אמרו לו חלבו של שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואין טעון שריפה חזר רבי יהודה ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה אמרו לו אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה שתק ר' יהודה.
יש לדקדק בלשון הברייתא שחוזרת על הביטוי "דין" הן על הלימוד בק"ו והן על הלימוד במה מצינו.
בתחילה אומר רבי יהודה והדין נותן והוא בק"ו מנותר. והקשר על הק"ו "חזר רבי יהודה ודנו דין אחר" והוא במה מצינו ועל כל פירכא חוזרת הברייתא על הביטוי "דנו דין אחר" ובודאי דברים בגו.
בסוף הסוגיא "שתק רבי יהודה" אחר שפרכו את הלימוד מחטאת הבאה על הפסק ואשם תלוי.
בתוס' הבינו שהשתיקה מלמדת על הסכמתו של ר' יהודה לדחיית הלימוד. אלא שכבר למדנו כדברי הרב קוק באגרת ק"ג שהביא את הרמ"ע מפאנו שבכל מקום שיש שתיק רב הוא משום שאלו דברים שראויים להיאמר בלחישה ועל כן אין דרך לאומרם בגלוי ולכן שתיק רב.
וכבר הרחבנו הדברים לכל מקום שיש שאלה בלא תשובה ובודאי שהביטוי הוא "שתיק" על כן יש להבין בסוגיין מה הסתיר רבי יהודה בשתיקתו.
יש לדון לפי מסקנת הגמרא באיזה לימוד למד רבי יהודה ש"אין ביעור חמץ אלא שריפה".
יש הסוברים שלר' יהודה בנין ק"ו אף אם סופו להקל, שכן אין דנין אלא על פי תחילת הדין. וכן כתב הרב קוק במשפט כהן תש' קל"ח עמ' ש' (כמובא בטוב ראי על פסחים בסוגיין), שיש מחלקים עקרונית אם אזלינן בתר התחלתו או בתר סופו.
וכן נראה גם בירושלמי (פ"ב ה"א) (דף י"ב) שהביאו כמה מחלוקות בין ר' יהודה לחכמים באותו ענין של תחילתו להחמיר וסופו להקל אם דין הוא אם לאו עיי"ש.
אף הטורי אבן (ראש השנה דף כ"ג) כתב:
אלא על כרחך סבירא ליה לרבא דרבי יהודה לא הדר ביה ואכתי סבירא ליה דאע"ג דסופו להקל הוי דין והא דחזר רבי יהודה ודנו דין אחר בהאי חמץ, לא משום היינו טעמא דהדר ביה מקל וחומר, אלא לדברי דרבנן דסבירא להו אינו דין, קאמר להו דאכתי נראה לו שחמץ בשריפה והא דין אחר והא דשתיק להו בסוף היינו משום דהדר ביה מדין אחר, ומ"מ מדין ק"ו ראשון לא הדר ביה.
יש אפוא להבין פשר שתיקתו של רבי יהודה.
נראה שרבי יהודה סובר שאין ביעור אלא שריפה משום שהשריפה הוא בחינה של דין, והחמץ ראוי לו שתפגע בו מידת הדין בביעורו מן העולם, שכן החמץ מבטא שלילה ורוע.
האש ממידת הדין היא1.
בספר יצירה נאמר בפ"א מי"ב:
ארבע אש ממים.
וביאר רמב"ן:
ארבע אש ממים. פירוש כח הגבורה הנמשך מן החסד.
ובספר הדע"ה (ח"א מאמר כללי על יסוד הספר, אות ב'):
וכנודע שהחסד והגבורה הם בבחי' מים ואש… ואש דרכו להתפרד שכל דבר שנשרף מתפרד2.
ר' יהודה סובר שאין ביעור אלא בשריפה, שמשתמשים במידת הדין בביעור חמץ מן העולם.
שריפה היא בחינת דין, לא משום שקשה להשיג עצים ולשרוף, אלא משום מהות השריפה באש3.
על כן אין זו פירכא לר' יהודה ש"סופו להקל" שלא הקלות והקושי לבער החמץ הוא הענין כי אם דווקא בשריפה כדי לקיים מידת הדין בחמץ4.
שתיקתו של ר' יהודה היא משום שאין דרך הגמרא לדבר בסגנון זה, שהחמץ ממידת הדין הוא ועל כן הוא דווקא בשריפה שהיא ממידת הדין וזו הסיבה שאין ביעור חמץ אלא בשריפה.
על כן גם למד ר' יהודה מקל וחומר, שדין הוא. אם נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא, חייבים לשורפו ולקיים בו מידת הדין, חמץ שהוא בבל יראה ובל ימצא, קל וחומר שצריך לקיים בו מידת הדין ולשורפו.
הדבר מוכח גם מסיום הסוגיא:
… אמרו לו אשם תלוי וחטאת הבאה על פרק לדבריו יוכיחו שהם בבל תותירו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה ושתק רבי יהודה.
מקור דברי ר' יהודה שהם בקבורה הוא בספרא צו פרשתא ט' (ה"ה):
רבי יהודה אומר יכול חטאת עוף הבאה על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו ת"ל הוא.
נראה פשוט ששניהם – אשם תלוי וחטאת הבאה על הספק – לא נעבדה בהם כל עבירה. אדרבה זו היא מצוותן שיביא אשם תלוי וחטאת מספק, על כן לר' יהודה אינן בשריפה, שאין מידת הדין פוגעת בהן שלא עבר על מה שאמרה תורה, ואין בהם צד שלילה או רעה5.
אכן שתק רבי יהודה כי אין דרך הש"ס בביטויים כאלה כדברי הרב באגרת ק"ג (עמ' קכ"ד – קכ"ה):
ואותה הדרך המתעלה מעל ניתוח הסברות הפשוטות עד שפונה אל נטיית ההערות העליונות ישנו גם כן מן עומק שכלי שמכל מקום אין דרך לפרשו בחתימת התלמוד.
וראה המשך הסוגיא נידון בבנין אב וביאורו כאן.
1 במכילתא (בא פרשה ח') מבואר שגם כשלמד רבי יהודה (שם הוא בשם ר' יוסי) במה מצינו המשיכו להקשות עליו באותו ענין. זה לשון המכילתא "אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה אף חמץ לא יהא אלא בשריפה. אמר רבי יהודה בן בתירא סבור אתה שאתה מחמיר עליו ואינך אלא מיקל אם לא מצא אור ישב לו אלא ישראל" וכו' הרי שגם בלימוד במה מצינו הקשר באותו לשון סבור אתה שאתה מחמיר" שכן שריפה לעולם נבחנת כחומרא כיון שהיא ממידת הדין. ואף שלכאורה בלימוד במה מצינו לא שייך קולא וחומרא מ"מ משמע לר' יהודה בן בתירא שהוא בא להחמיר והיינו כמו שביארנו שהשריפה לעולם היא חומרא מצב היותר שהיא ממידת הדין.
ועוד בדברי המכילתא שדחו הפירכא מחלב שור הנסקל אמרו שבו אין הזמן גורם ואילו בנותר וחמץ הזמן גורם. משמע שהזמן אף הוא גורם חומרא. סיבת הדבר שכיוון שאתמול היה הדבר מותר ורק שינוי הזמן גרם לו להיות אסור, החמירה התורה שנהיה בדלים ממנו ולכן דינו בשריפה.
2 עיי"ש בדבריו שלפורר הדבר הוא מיתוקו: "כי המתוק של הגבורות לרפות הדינין שלהם הוא לטחון דק ולפוררם לפרורים דקין להתפזר הרבה" עיי"ש עוד בדבריו (דף א:) ויומתקו דבר חכמים במחלוקת ר' יהודה וחכמים אם בחמץ צריך לשורפו במידת הדין או לפוררו והיינו למתק הדינים ודו"ק.
3 ע' בדברי הרב צבי יהודה המובא בטוב ראי על פסחים עמ' 377 זו לשונו: "וצריך לומר דזה פשוט לן דשריפה היא ביעור יותר חשוב משאר מיני הביעורים, ובפרט ר"י לטעמיה בשלהי תמורה שאם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים, רשאי, א"כ הדין נותן שכל מה שאנחנו רואים דעת תורה יותר להשבית דבר מן העולם ראוי להחמיר בביעורו שיהיה באופן המכלה יותר שם הדבר, אם כן חמץ שהחמירה תורה כל כך שגם לבד מצוות ביעורו עובר בבל יראה ובל ימצא בקיומו, הוא גילוי דעת גדול שחפץ ה' בביעורו, א"כ בוודאי השבתתו ע"י שריפה שמכלה יותר"
4 עי' הערה 1.
5 כך לשון הראב"ד בביאורו לספרא שם: "למעוטי הנך (אשם תלוי וחטאת הבאה על הספק) דעל הספק באו מתחילתן" ובודאי זו כוונתו, שמלכתחילה באו על הספק כמצוותן ולכן אינן בשריפה.