מבוא למידת קל וחומר

כך היא לשון האר"י:

מקל וחומר – דרשא זו מצד המלכות, שמקבלת מהתפארת פעם כך ופעם כך, כי פעם תקבל מחסד וגבורה שבתפארת, וזהו מקל וחומר. כי קל רומז לרחמים, המקילים את הדין, ומרחמים על העולם. וחומר, רומז אל הדין, המחמיר לדון את העולם, הרי מדה א'. ומדה זו, כשהעולם נידון קצת ממנו בדין גמור, וקצת ממנו ברחמים גמורים, ומרחם על העולם.

האר"י אינו מרחיב מהי הנהגת הדין ומהי הנהגת הרחמים.
בדברי הרב קוק על י"ג מידות יש הרחבת דברים ממנה ניתן ללמוד מהי הנהגת הדין ומה הנהגת הרחמים.
זו לשון הרב:

הקל והחומר בערכי התורה הוא כמו הגודל והקוטן במציאות הכללית, המוחשית והערכית. אם לא הגודל לא נודע לנו הקוטן, ואם לא הקוטן לא נדע את הגודל, כי הם ערכים שהם נמדדים דוקא זה לעומת זה, וכמו כן הוא הקל והחומר. לולא מדת הקל לא ידענו הערכה למדת החומר, ולולא מדת החומר לא ידענו הערכת הקל. רק זה לעומת זה הם נשקלים, קל לעומת חומר, וחומר לעומת קל. ובכללות מדת הקל נמשכת היא מהופעת הרוח הגדולה, שאין שם כי-אם שאיפה עזיזה למלאות כל חוב, להרבות אור קדש, ולהגדיל תורה ומצוה ולהאדירה. שם הענג הוא ההולך ומניע את כל התנועות שבמעשה, והכל הוא קל. והחומר כבר בא מצד כובד הראש של הכרח ההגנה נגד צד הרצון הסוער ומניע את כל מה שיש בחיים ובהויה משום גסות ומשום הפרעה. וקבלת עול מלכות שמים באה בזה להרשים את כל רשימת קדשה, ושני המזוגים יחד בונים את שלמותה שלהמדה, שהיא מאוחדת משני הזרמים,העליוני והתחתיתי, שמשניהם יחד מתחצבת היא מדתה של תכונת הקל וחומר¹.

בדברי הרב יש להבחן בשלש בחינות של חסד ודין:
א. בחירה מול הכרח
ב. גודל מול קוטן
ג. עונג מול עול וכובד ראש

א. בחירה מול הכרח:

מדת הקל נמשכת היא מהופעת הרוח הגדולה, שאין שם כי-אם שאיפה עזיזה למלאות כל חוב…
והחומר כבר בא מצד כובד הראש של הכרח ההגנה נגד צד הרצון הסוער…

מה המקור לדברי הרב?
במהר"ל מצאנו (נצח ישראל פרק כ"ז):

כל דין מחוייב ומוכרח.

ובכמה מקורות מצאנו שזווג אחור ואחור הוא בחינת דין ופנים בפנים בחינת רחמים.
כך בעץ חיים (שער העמידה, י"ז):

וגם גורם שתחזור פנים בפנים בסוד והוכן בחסד כסאו.

ובספר עולת התמיד:

… אמנם כיוון שהוא דין לכן הזיווג ההוא הוא בסוד אחור באחור.

ובספר הליקוטים – מלכים ו':

… והענין כי בהיותם אחור באחור אז הם הכל דינים בבחי' אלקים.

ובאוצרות החיים:

… נתבאר לעיל כי טעם היות רחל אחור באחור עם זעיר הוא מפני שהנה היא נקבה אשר היא דינים קשים.

וכבר ביאר הרב באורות הנהגת אחור באחור שהיא הנהגת ההכרח (החיבור המוכרח) זו לשונו (עמ' קמ"ב):

אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ה' אלקי ישראל.
אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה.
על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי,
ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי"

הרי שהדין שהוא אחור באחור, גב לגב, חיבור טבעי, הוא בחינת הכרח לעומתו באה "הבחירה השכלית" (פנים בפנים) שהיא בחינת מידת הרחמים.
(בחינה זו מתבארת גם מהנהגת העיגולים לעומת הנהגת הקו והיושר שהעיגולים הם סוג של מסגרת הכרחית כחוקי טבע וכדומה והקו מבטא את הבחירה החופשית).
עי' שערי אורה שער ז':

דע כי לשון חסד הוא כל העושה דבר שאינו מוכרח לעשותו מצד הדין אלא שעושה אותו בחפצו וברצונו מאין מכריח, ועושה אותו הדבר בטובתו זה נקרא חסד, הוא הפך הדבר הנעשה בהכרח.

ב. גודל מול קוטן – התפשטות וצמצום
נראה לבאר שהגודל הוא בחינה של התפשטות שהיא ממידת החסד לעומת הקוטן שהוא ממידת הצמצום שמקורם במידת הדין.
כך מבואר בספר הדע"ה (דרוש א' ס' ב'):

כי מידת החסד היא להתפשט בלי גבול ורק על ידי הגבורה נעשה שיעור ומידה לכל.

ושם בח"א (מאמר כללי על יסוד הספר אות ב'):

… אבל החסד הוא מתפשט וכן הוא המים שהיא מתפשט ונובע בכל האפשרי וכל דין גורם סילוק וקימוץ דרכו להסתלק ולעלות.

ובאדיר במרום:

והנה תראה כל צמצום הוא דין שהלא החסד מתפשט ומגיע לכל הנמצאים אך ההתעלמות היא דין.

ג. ענג מול נגע
נראה פשוט שהטוב והחסד הוא הענג והעול והקושי המייסרים את האדם שייכים למידת הדין.
קל וחומר אדם דן מעצמו ויש בה גם בחינה שהקל והטוב לאדם נבחן כחסד והרע והקשה לאדם הוא בחינת דין.
וכך מבואר בספר יצירה שאין בטוב למעלה מענג, ורע למטה מנגע.

ובחינות נוספות (שאינן מתבארות בדברי הרב):

 

ד. חיבור ופירוד

בחינה זו מתבארת בדברי הלשם בספר הדעה (ח"א מאמר כללי על יסוד הספר אות ב'):

… הדינים הם השרש דכל ריבוי ופירוד. וכנודע שהחסד והגבורה הם בבחי' מים ואש. ומים דרכן להתדבק וכל דבוק כגון קמח לעשות עיסה מתדבק במים. ואש דרכו להתפרד שכל דבר שנשרף מתפרד. וכן כל דבר לח מתדבק ויבש מתפרד… עכ"פ הוא כי הדינים הם השרש דכל ריבוי ופירוד וכל חסד ורחמים הנה מהם הוא כל דיבוק והיחוד.

 

ה. השפעה והעלם השפעה

בחינה נוספת המתבארת בספרים היא שבחינת "משפיע" הוא בחסד, והסתלקות והעלם השפעה, הוא דין וכך מבואר במבוא לחכמת הקבלה:

… והבדל זה הוא המבחין בין "משפיע" ובין "מקבל". כי ה"משפיע" התפשטות וגילוי הנקרא חסד, והוא מצד העליון הנותן מה שאין כן במקבל, הסתלקות והעלם הנקרא דין, הוא רק מצד התחתון.

 

ו. קרוב ורחוק

זהר חדש כי תשא:

"וגואלי", דא ימינא, דאקרי גואל, קרוב, ודאי.

רמ"ע מפאנו, מאמר שברי לוחות:

כד הוה רבי שמעון בר יוחאי במערתא עם רבי אלעזר בריה פתח ואמר מאי דכתיב מות וחיים ביד לשון וכי יד אית ליה ללשון הוה ליה למימר מות וחיים בלשון ותו הוה ליה להקדים חיים למות אמר ליה אין אית ללשון יד שמאל ודוחה מקרבת ובגין דאית ללשון תרין קווין ימין דסלקא לעילא עד יוד עלאה דאיהו כתר עליון אין סוף ואיהו מקרבת וקו שמאל דנפקת מגו יוד תתאה שאיהו דוחה ותיחות עד שאול תחתית עד דומה.

קל"ח פתחי חכמה, נ"ב:

 

החסד עניינו ימין מקרבת, ואהבה – שהנמצאים עצמם כל אחד מתנהג באחוה עם חבירו, כל אחד בפנים שוחקות זה לזה. והדין הוא השנאה והריחוק, וזעם הפנים, הכל בעוצב.

שפת אמת קרח תרנ"ז:

כי מדת הכהן לקרב התחתונים לשורש עליון וזהו בחי' הקרבנות ומדת אהרון אוהב הבריות ומקרבן לתורה. והלוים הם שומרים שלא להניח זרים לכנוס והוא בחי' ריחוק… והם מדת ימין מקרבת בחי' הכהן ושמאל מרחק בחי' הלוי.

שם משמואל וישלח תרפ"א:

וזוהי מידת ימין מקרבת, קו ימין שהוא חסד ואהבה, חסד לאברהם. אבל יצחק מדה אחרת הייתה בו… וידע כי אית דין ואית דיין… וזהו קו שמאל מדת הגבורה… וזוהי מדת שמאל דוחה.

 

ז. טרחה וקלות

נאמר בזהר באדרא רבא (דף קל"ד.):

באתר דינא טרחותא אשתכח.

ובתרגום הסולם:

במקום הדין נמצא טרחה.

טרחה היא, אפוא, ממידת הדין, ומכאן יש לומר שהנעימות והקלות הם ממידת הרחמים ועי' תיקו"ז תיקון כ' כ"א דף מ"ד, שאם משה לא היה מכה בסלע אלא מדבר (בנעם) לא היו טורחים ישראל ותנאים ואמוראים בתורה בעל פה, והיו לומדים בלא קושיות ומחלוקת הגורמים לטרחה בלימוד. אף בזה י"ל שהטרחה הבאה מקושיות ומחלוקת, נבחנת כהנהגת הדין וזה נגרם מההכאה בסלע שאף זה ממידת הדין לעומת הדיבור בנעם שהיא ממידת הרחמים.

ח. "קל וחומר" "וכל שכן"

עי' שיטה מקובצת בבא מציעא י"ב: בשם רבי דוד אבן אבי זמרה ובשם מהר"י אבוהב שיש הבדל בין "קל וחומר" לבין "כל שכן", שקל וחומר הוא לימוד "גמור מקרא" ואילו "כל שכן" הוא רק כעין קל וחומר והוא מסברא בעלמא, בלא מקורות הלכתיים.
ואין הדברים נראים ומצינו שרש"י כתב כל שכן על קל וחומר גמור ובאותו ענין מחליף הביטויים קל וחומר וכל שכן.
נראה שפירוש הביטוי "לא כל שכן" הוא "לא כלום שכן", עי' ערוך ערך "כל" בשם הר"ח שכתב שהמילה כל היא גם מלשון כלום.
נראה שביאורו על פי מה שאמרו חכמים (ברכות י' ע"א):

כלום יש עבד שמורד ברבו.

וכן (שם ל"ב ע"א):

כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל.

בלשוננו נאמר ונתרגם מילת "כלום" כמו "אין מצב" או "אין מציאות".
כלום יש עבד שמורד ברבו? היינו אין מציאות שיש עבד המורד ברבו. או כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל היינו שאין מצב ומציאות שאתן לך גדולה אלא רק בשביל ישראל אתן לך גדולה.
ולפי זה לא כל שכן היינו אין מציאות שהתשובה לא תהיה "כן". "לא כלום" היינו האם לא ברור בלא כל פקפוק וללא כל ספק. אם כן "לא כל שכן", האם לא ברור ללא כל ספק שהתשובה היא כן.
גם הביטוי "לא כל הימנו" ביאורו לא כלום הימנו, היינו שאינו נאמן. ואם הוא בשאלה היינו האם לא ברור שנאמינו? אין כל ספק בנאמנותו?

---

¹ נראה שהרב נוטה במעט מדברי האר"י, שכן לפי האר"י מידה זו אינה מיזוג המידות של דין ורחמים כי אם מקצת העולם במידת הרחמים ומקצת במידת הדין ורק לקמן בגזירה שוה מזכיר האר"י את המיזוג והרב כבר במידת קל וחומר "שמשניהם יחד מתחצבת היא המידה".