נראה שג' (שהן ד') מידות דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, קשורות לתהליך הנסירה הזווג והיציאה לעולם שיש בו טוב ורע.
דבר שהיה בכלל ויצא ללמוד זו בחי' הנסירה. בתחילה זכר ונקבה היו דו פרצופין במציאות גוף אחד ואז יצאה הנוק' ללמד שזה להיות בהוד ובא הזכר אחריה לנצח בחי' איהו בנצח ואיהי בהוד.
על כן לא ללמד על עצמה יצאה כי אם על הכלל כולו שבא אחריה.
דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען זה כבר הזווג עצמו המביא לעיבור.
הזרע הוא חלק מן הזכר ויצא ממנו ומתחבר לנוק'. אם הוא כעניינו של הזכר שהוא בחי' ו', והוא כענין ו', הרי שהוא יצא להקל כזכר שהוא משרש חסד ואם הוא שלא כעניין ו', הרי שיצא להקל ולהחמיר כדין נוק' שהיא בחי' חומר.
העיבור כולל גם יציאה החוצה בחי' צא מן התיבה. "תתעבר ותלד".
דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש הוא כבר בחי' התולדות שיצאו ונפגשו עם הרע בעולם. האר"י כתב שזו בחי' גלות ואפשר לומר שזה הבת שיוצאת או להיות אמה או בן שנמכר לעבד. שזו בחי' מט"ט הנזכרת בדברי האר"י אף זו יציאה מן הכלל ביציאת הגלות הנזכרת בדברי האר"י.
————
מידות אלו שלש שהן ארבע הן, שהרי שתיים מהן יצאו "לטעון טוען".
בהנהגות שכתב האר"י ז"ל הראשונה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו' היא הנהגת הבריאה דבר זה מלכות בחי' נוק' והרי זו כהנהגת הנסירה.
השניה והשלישית היא הנהגת העיבור שהיתה בתיבת נח, והיציאה הייתה בבחי' "צא מן התיבה".
הרביעית היא הנהגת הגלות, והיציאה היא יציאה מארץ ישראל. עוד כתב האר"י שירידת מלכות היא לעולם היצירה.
במידות "כלל ופרט" ראינו את עליית המלכות. במידות "דבר שהיה בכלל ויצא" אנו רואים ירידת המלכות.
נראה שהראשונה "דבר שיצא ללמד" המלכות נשארת בעולם האצילות ויורדת ללמד בנצח והוד שהם בחי' של "לבר מגופא" ולכן נחשבת הירידה ליציאה לבר.
השניה והשלישית שהן בחי' עיבור "לטעון טוען" יורדת המלכות לעולם הבריאה. העיבור הוא הצורה של תיקון שבירת הכלים שירדו בשבירתן לעולם הבריאה. משם התיקון הוא על ידי העיבור.
הרביעית "דבר שיצא לידון בדבר החדש" הוא ירידת המלכות לעולם היצירה.
היציאה ללמד היא יצירת הנוק' כמציאות בפני עצמה, והיא בירור המציאות של זכר ונקבה, והנקבה היא בחי' עולם.
היציאה "מבטן התורה" מעיבור ללידה היא יצירת ההמשכיות. אחר שהנוק' נפרדת מגוף האדם להיות בריאה בפני עצמה בא היציאה של הבנים מ"ירך אמו" ו"כרעא דאבוהי" להיות אף הם מציאות ובריה בפני עצמה.
היציאה לגלות היא בחינת דבר חדש. אינה יציאה בחי' נסירה ולא בחי' לידה, אלא יציאה למציאות חדשה. אף כאן דומה לזרע באדמה, הנרקב כולו כדי להוציא פרי חדש זו הנהגת הגלות, המבטלת לגמרי צורתם שנקנתה להם בחייהם, על מנת ליצור מציאות חדשה בלתי מקולקלת. וזו הנהגת הצומח שהוא ביצירה שזו דרך התחדשותו והמשכיותו.