ולפעמים מתנהג העולם ע"י נ"ה שבמלכות, שהם ב' כתובים המכחישים זא"ז, זה דין וזה רחמים, וע"י היסוד שהוא הכתוב הג' המכריע ביניהם, יתמזגו ויתנהג העולם ע"י מיזוג היסוד והכרעתו בתוך המלכות דידה, וזהו המדה הי"ג. ע"כ מדברי הרח"ו זלה"ה שמצא מכת"י האר"י זלה"ה בעצמו:
אף מידה זו המשך למידות "דבר הלמד" הקודמות לה. אף מידה זו שייכת לנצח והוד שבמלכות. אלא שבמידה זו אין נצח והוד שבמלכות בבחי' "דבר הלמד" אלא בבחי' שני כתובים המכחישים זה את זה.
כיצד נוצר ההבדל?
נראה פשוט שבמידות "דבר הלמד", נצח והוד שבמלכות מקבלות מן התפארת, על כן אינן מכחישות זו את זו אלא מקבלות ממה שמעליהן ואז הן מלמדות.
במידת שני כתובים המכחישים זה את זה אין "שני כתובים" מקבלים ממה שלמעלה מהם ועל כן מכחישים הם זה את זה. אם אין התבטלות למה שלמעלה, יש חשש של הכחשה של זה את זה.
דבר זה יבאר עוד עניין.
פעמיים מופיע בי"ג מידות הביטוי "שני כתובים"
א. בנין אב משני כתובים
ב. שני כתובים המכחישים זה את זה.
בשתי מידות אלו "שני כתובים" הם נצח והוד. יש להבחין אימתי נצח והוד הם בנין אב משני כתובים והם מקור ללימוד ושניהם בונים זה את זה ואימתי הם מכחישים זה את זה.
נראה שבניין אב הוא תפארת "הנקרא אב בהכריעו בין נצח והוד". התפארת שזו בחי' התורה והיא גם בחי' כלל נמצאת למעלה מנצח והוד ומשפיעה עליהם. אז הם בנין משני כתובים. דוגמא לדבר יש לראות בדברי הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות (עמ' י"א) על הלל ושמאי:
דבר זה ברור מאד, כי שני אנשים שהם שווים בהבנה ובעיון ובידיעת הכללים שלמדים מהם, לא תהיה ביניהם מחלוקת במה שלומדים באחת המדות בשום פנים, ואם תהיה, תהיה מועטת, כמו שלא מצאנו מחלוקת בין שמאי והלל אלא בהלכות אחדות, לפי שדרכי למודם בכל מה שהיו לומדים אותו באחת המדות היו קרובים זה לזה, וגם הכללים הנכונים שהיו אצל זה היו אצל השני.
לעומתם תלמידי שמאי והלל הם ביטוי לשני כתובים המכחישים זה את זה. עליהם אמרה הגמ' (סנהדרין פ"ח): "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מחלוקת בישראל" וביאר זאת הרמב"ם (שם):
וכאשר נתמעט למוד תלמידיהם ונחלשו אצלם דרכי הדין בהשואה לשמאי והלל רבותיהם, נפלה מחלוקת ביניהם בשעת המשא ומתן בהרבה ענינים, לפי שכל אחד מהם דן לפי כח שכלו ולפי הכללים הידועים לו. ואין להאשימם בכך, כי לא נוכל אנחנו להכריח שני בני אדם המתוכחים שיתוכחו לפי [רמת] שכלם של יהושע ופינחס.
כשנצח והוד אינם מקבלים מן התפארת (וזה שלא שמשו כל צרכם), אישיותם העצמית פועלת ואז מכחישים הם זה את זה.
זו הנהגת שני כתובים המכחישים זה את זה. אין להם מה שלמעלה מהם שיקבלו ממנו, אבל יש להם למטה מהם את היסוד המכריע ביניהם.
יסוד עניינו שלום ודרכה של תורה לסיים כל דבר בשלום. אף י"ג מידות מסיימות בו והוא הכתוב השלישי העושה שלום.