בזוה"ק פרשת בראשית (דף כ"ז ע"א) מבאר ה"סבא" את הפסוקים העוסקים באדם הראשון:

…הכי הוא רזא דמלה "וייצר" (בשני יודין) חד יצירה דטוב וחד יצירה דרע דא איהו עץ הדעת טוב ורע.

עץ – דא אדם זעירא, מסטרא דחיים מניה, ומסטרא דמותא מניה. תמן ב' יצירות דיליה דאינון אסור והתר, ועליה אתמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים – דא שכינתא עלאה, עדן, תיובתא, ועלה אתמר ועץ החיים בתוך הגן…

מיד דאמר מלין אלין סליק לעילא…

פתח (ר' שמעון) קרא אבתריה: ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן וגו' "ויקח" מאן נטיל ליה? אלא נטיל ליה מד' יסודין דאתמר בהון ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים… כגוונא דא יעבד קודשא בריך הוא לבר נש דאתברי מד' יסודין בזמנא דתב בתיובתא ומתעסק באורייתא קודשא בריך הוא נטיל ליה מתמן ועלייהו אתמר ומשם יפרד אפריש נפשיה מתאוה דילהון…

אי זכה לנטרא לה איהו יהא רישא על ד' יסודין… ואי עבר על אורייתא אתשקיין ממרירו דאילנא דרע…

וכל אברין דאנון מד' יסודין אתמר בהון (שמות א') "וימררו את חייהם וגו'" "וימררו" – במרירו דמרה ולגבי אברין קדישין דגופא דאנון מסטרא דטוב עלייהו אתמר (שמות ט"ו) "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה וגו'"

כגוונא דא אמרו מארי מתניתין "וימררו את חייהם בעבודה קשה" – בקושיא, "בחומר" – בקל וחומר, "ובלבנים" – בלבון הלכתא, "ובכל עבודה בשדה" – דא ברייתא, "את כל עבודתם וגו'" – דא משנה,

אם תייבין בתיובתא אתמר בהון (שם) "ויורהו ה' עץ" ודא עץ חיים וביה "וימתקו המים" עיין שם בהמשך באותו ענין.

תרגום:

אלא סוד הדבר כך הוא, "וייצר" (שכתוב עם ב' יודין יורה על שתי יצירות), האחת יצירת הטוב והאחת יצירת הרע, והיינו הוא עץ הדעת טוב ורע.

עץ הדעת הוא אדם הקטן שאז ממנו צד המוות וממנו צד החיים. שם המה ב' יצירות שלו שהם איסור והיתר ועל אדם זה דקטנות נאמר "וייצר ה" אלוהים עפר מן האדמה". "ויפח באפיו נשמת חיים" היא משכינה העליונה הנקראת עדן ונקראת חשובה ועליו נאמר "ועץ החיים בתוך הגן"…

מיד אחר שאמר דברים האלו נסתלק לו למעלה…

פתח (ר' שמעון) קרא אחריו" ויקח ה' אלהים את האדם וניחהו בגן עדן וגו'" "ויקח" מהכין לקח את האדם? אלא שלקח אותו מד' יסודות דפירודא שעליהם אומר הכתוב: "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים"… כעין זה שנאמר באדה"ר בעת גדלותו, כן יעשה הקב"ה גם לאדם השב שתשובה ועוסק בתורה. אז הקב"ה לוקח את בעל התשובה מבי"ע דפרודא, ועל ד' יסודין דפירודא נאמר עלייהו "ומשם ייפרד" כי הפרישו מהתאוות שלהם…

אם זוכה לשמור את השכינה, הוא יהיה ראש על ד' יסודות שבגופו… ואם עבר על מצות התורה, יושקו ד' יסודות גופו ממרירות אילן הרע, שהוא היצה"ר

וכל האיברים שלו שהם מד' יסודות שבו, נאמר עליהם, "וימררו את חייהם" דהיינו וימררו עם המרירות של המרה. וכלפי איברים הקדושים של הגוף שהם מצד הטוב, נאמר אז עליהם "ויבואו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה וגו'"

כעין זה אמרו בעלי המשנה "וימררו את חייהם בעבודה קשה" היינו בשאילת קושיות. בחומר היינו בקל וחומר, "ובלבנים" היינו בבירורי הלכה, "ובכל עבודה בשדה" היינו בברייתא, "את כל עבודתם" היינו משנה,

ואם חוזרים בתשובה, נאמר בהם "ויורהו ה' עץ" שזה הוא עץ החיים, ובו ימתקו המים

הדברים סובבים על הנהגת "טוב ורע".

"וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה" (בראשית ב', ז') "וייצר" בשני יודין "חד יצירה דטוב וחד יצירה דרע".

אדם נברא מד' יסודות וזה גורם פירוד בתוך האדם.

"ויפח באפיו נשמת חיים" (שם) זו נשמה עליונה שהיא בחינת עץ החיים בתוך הגן. נשמה זו היא המאפשרת לאדם לשלוט בד' יסודין, ולהיות ראש עליהם.

אם חלילה יבחר ברע יתחבר אל הרע שכולו מרירות מסטרא דרע ומסטרא דמותא.

המרירות והמתיקות אף הן מקורן בד' יסודין עליהם נאמר "ומשם ייפרד". אם חלילה עובר על התורה, המרירות של המרה היא מנת חלקו, ואם בעבודתו מקדש את אבריו וחוזר בתשובה ומתחבר לנשמתו אשר "בתוך הגן", עליו נאמר "וימתקו המים".

על זה אמרו מארי דמתניתין ודרשו "כמין חומר" את פסוקי את פסוקי השעבוד למצרים.

בתוך דרשתם התייחסו גם לקל וחומר. "בחומר" – זה קל וחומר "ובלבנים" – בלבון הלכה. (אלו שני דברים בדרשה שלא נאמר בהם "דא", כאילו זו המילה עצמה וא"צ להוסיף "דא" כלומר "זה") בקישור העניינים י"ל שכל הדרשה באה לציין עבודת האדם בעולם ובלימוד התורה. התמודדות עם מכשולים ועם הרע, עושים את העבודה לקשה.

שתי בחינות יש המפריעות בעבודה. הקליפות דהיינו המחסומים המסתירים את האמת והטוב, והעובדה שיש טוב ורע, ימין ושמאל, חסד ודין, הגורמים למאבקי כח באדם, בין נטיותיו השונות ובין החלקים השונים שבנפשו.

העבודה הקשה היא לשבר את הקליפות ולהגיע אל האמת ואל הטוב.

עבודה נוספת היא בחומר ובלבנים. העבודה הבאה ממאבקי הטוב והרע, הימין והשמאל, החסד והדין.

"בחומר" – בקל וחומר. יש לעיין מדוע קל וחומר נקרא "חומר" ולא נקרא "קל". התייחסות זו לקל וחומר לקרותו על שם החמור שבו, בא לידי ביטוי בלשון חז"ל הקוראים למידת ק"ו "דין" כמו שאומרים חכמים "הלא דין הוא" בהתייחסם לקל וחומר.

נראה שעיקר העבודה בהתמודדות עם הרע ועם הדין, היא לחבר את הדין לשרשו ובכך לתקנו. "אין הדין נמתק אלא בשרשו" קבע האר"י.

יש בחינה במידת קל וחומר שעניינה תיקון החמור, מיתוק הדין. יש לראות את הטוב שברע את החסד שבדין.

זו אחת מההנהגות קל וחומר. על כן מידת קל וחומר נקראת על שם החומר כי שם תפקידה לעשות מהחמור קל.

לעומת קל וחומר הנקרא על שם החומר, "לבון הלכה", נקרא על שם הלבן שבהלכה שהוא החלק הטוב. הליבון מברר את ההלכה ומנקה אותה מן הפסולת, על כן הוא נקרא על שם הלבן, האור והחסד שבהלכה.

הלכה נקראת על שם ההליכה שבה. "הליכות עולם אל תקרי הליכות אלא הלכות" העולם הולך כמנהגו, וההלכה מבררת את האוכל מן הפסולת את הטוב מן הרע שבו. לבון הלכה עניינו להוציא לאור דרך נקייה ומבוררת אשר בה נלך.

העבודה הקשה – הקושיות, העבודה בשדה בפרך – ברייתא ומשנה, הם העבודה הנדרשת על מנת לבנות בניין שלם מהחומר והלבנים, הלבנים שתהיינה ישרות ונקיות והחומר שיהיה דבק טוב לחבר הכלל שרשו. וכשמצליחים בע"ה או אז מתחברים לעץ החיים "ויורהו ה' עץ" והכל נמתק בשרשו "וימתקו המים".

דוגמא להבנה זו של הנהגה קל וחומר טוב ורע יש בפרשת נגעים וסוטה וכן בפרשת סוטה – הכרת הטוב

דילוג לתוכן